הרהורים להיום
במבט לאחור על אותם ימים נואשים אחרונים לפני שהגעתי למהמרים אנונימיים, אני זוכר יותר מהכול את הרגשת הבדידות והבידוד. אפילו כשהייתי מוקף באנשים, לרבות בני משפחתי, תחושת ה"לבד" הייתה קשה מנשוא. גם כשניסיתי להיות ידידותי ולבשתי את מסכת העליצות, הרגשתי בדרך כלל כעס נוראי על חוסר השייכות שלי.
האם אשכח אי פעם את האומללות של היותי "לבד בתוך ההמון"?
רק להיום אני מתפלל
אני מודה לאל על האושר הגדול ביותר שנפל בחלקי מלבד ההימנעות שלי מהימורים – ההרגשה שאינני לבד עוד. מי ייתן ולא אניח שהבדידות תיעלם בן-לילה. מי ייתן ואדע שתהיה תקופה של בדידות במהלך ההחלמה, במיוחד מאחר שעליי להתרחק מחבריי הקודמים המהמרים. אני מתפלל שאמצא חברים חדשים שמחלימים. אני מודה לאל על החברותא של מהמרים אנונימיים.
רק להיום אזכור
אני לא לבד.