הרהורים להיום
כמצטרף חדש ל מהמרים אנונימיים, נאמר לי שההודאה בחוסר האונים שלי מול ההימורים היא הצעד הראשון לקראת חופש מהלפיתה הקטלנית שלהם; עד מהרה נוכחתי באמת של עובדה זו. מהבחינה הזאת, הכניעה הייתה נחוצה. אבל בשבילי זאת הייתה רק התחלה צנועה לקראת השגת הענווה. למדתי במהמרים אנונימיים שהנכונות לעבוד בשביל ענווה – כמשהו רצוי כשלעצמו – לוקחת לרובנו זמן רב מאוד.
האם אני קולט שחיים שלמים של ריכוז בעצמי אינם יכולים לקבל תפנית של 180 מעלות בשבריר שניה?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואחפש את הענווה כאיכות שעליי לטפח כדי לשרוד, לא רק כהודאה שאני חסר אונים מול ההימור הכפייתי שלי. הצעד הראשון הוא רק זה – צעד ראשון לקראת גישה של ענווה מי ייתן ואהיה מציאותי מספיק כדי לדעת שצעד זה כשלעצמו עשוי להימשך מחצית מחיי.
רק להיום אזכור
הגאווה פישלה; ניתן לענווה סיכוי.
