הרהורים להיום
בימים ההם היו לנו לעתים קרובות חוויות מזעזעות כאלה שאחריהן נשבענו, "לעולם לא עוד", היינו כנים לגמרי באותם רגעי ייאוש. אבל למרות כוונותינו, התוצאה הייתה אותה תוצאה, באופן בלתי נמנע. בסופו של דבר התפוגג הזיכרון של הסבל, כשם שהתפוגג הזיכרון של "ההתחייבות" שלנו. לכן עשינו זאת שוב, ושוב הגענו למצב עוד יותר גרוע אפילו מזה שהיינו בו כנשבענו "לחדול". הנצח נמשך רק שבוע, או יום או פחות. בתוכנית של 'מהמרים אנונימים' למדנו שעלינו לדאוג רק להיום, התקופה המסוימת הזאת של 24 שעות.
האם אני חי את חיי רק ל-24 שעות של היממה?
רק להיום אני מתפלל
הלוואי שהדרישות לטווח ארוך של משפטים כמו "לעולם לא עוד", "בחיים לא", "לנצח", "לעולם לא אהמר שוב" לא יחלישו את נחישותי. "הנצח" כשהוא מפורט לימים בודדים – או אפילו לחלקים של ימים – לא נראה כה ארוך ובלתי אפשרי. מי ייתן ואתעורר בכל בוקר עם מטרה שקבעתי בצורה מציאותית ל-24 שעות בלבד.
רק להיום אזכור
בכל פעם ל-24 שעות.
