הרהורים להיום
מעת לעת כשאני רואה את הסיסמה "הנה, לולא חסדו של אלוהים, זה יכול היה להיות אני", אני נזכר איך נהגתי להשמיץ את המילים האלה כשראיתי אחרים שהתמכרותם להימורים הביאה אותם למצב שנראה בעיניי "חסר תקווה וחסר אונים". זמן רב נראתה לי הסיסמה הזאת כהתחמקות, וחיזקה את הכחשת ההתמכרות שלי בכך שאפשרה לי להצביע על אחרים שמצבם לכאורה גרוע משלי. "אם אי פעם אגיע למצב כזה, אפסיק להמר", היה הפזמון החוזר שלי. היום, לעומת זאת, "הנה, לולא חסדו של אלוהים, זה היה יכול להיות אני" היא תפילת התודה שלי, המזכירה לי להיות אסיר תודה לכוח העליון שלי על החלמתי, על חיי, ועל דרך החיים שמצאתי בתוכנית של מהמרים אנונימיים.
האם היה פעם מישהו חסר אונים וחסר תקווה יותר ממני?
רק להיום אתפלל
מי ייתן ואדע שאלמלא חסדו של אלוהים יכולתי להיות מת או מטורף כעת, כי היו אחרים שהלכו בנתיב ההימורים הממכרים כמוני שכבר אינם כאן. מי ייתן ואותו חסד אלוהי יעזור למי שעדיין לכודים בסחרור של ההידרדרות ופניהם מועדות לאסון בטוח ככוח הכבידה.
רק להיום אזכור
ראיתי את החסד המופלא של אלוהים.
