הרהורים להיום
נאמר לנו ששום מצב אינו חסר תקווה. בהתחלה, כמובן, קשה לנו להאמין בכך. ההפכים – תקווה וייאוש – הם גישות רגשיות אנושיות. אנו אלה שחסרי אונים, לא התנאים של חיינו. כשאנו מוותרים על התקווה ונעשים מדוכאים, זה משום שאיננו מסוגלים, לעת עתה, להאמין באפשרות של שינוי לטובה.
האם אני יכול לקבל ש"לא כל דבר שמכירים בו אפשר לשנות, אבל דבר שאין מכירים בו לא יכול להשתנות"?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואזכור, שמשום שאני אנושי ויכול לבחור, לעולם אינני "חסר תקווה". רק שהמצב שאני נמצא בו עלול להיראות חסר תקווה, וזה דבר שעלול להוריד אותי למצב של דיכאון חסר אונים, כשאני רואה את אפשרויות הבחירה שלי נחסמות, מי ייתן ואזכור גם, שגם כשאינני רואה כל פתרון, אני יכול לבחור לבקש עזרה מאלוהים.
רק להיום אזכור
אני יכול לבחור שלא להיות חסר תקווה.