רק להיום – 1 באוגוסט

הרהורים להיום 

רגש הרחמים העצמיים הוא אחד מפגמי האופי העלובים והשתלטניים ביותר שאני מכיר. הם מלווים בתביעות אינסופיות לתשומת לב ולאהדה, ולכן מנתקים את התקשורת עם אחרים, במיוחד את התקשורת עם הכוח העליון שלי. כשאני מביט בזה כך, אני קולט שהרחמים העצמיים שלי מגבילים את התקדמותי הרוחנית. זוהי גם צורת התנהגות של קדוש מעונה, שהיא מותרות שאיני יכול להרשות לעצמי. התרופה, כך לימדו אותי, היא לתת מבט בוחן בעצמי ומבט בוחן עוד יותר בשנים עשר הצעדים להחלמה של מהמרים אנונימיים.

האם אני מבקש מהכוח העליון שלי לשחרר אותי מהשעבוד לעצמי?

רק להיום אני מתפלל

הלוואי שאדע מתוך התבוננות, שמי שמרחמים על עצמם לא זוכים בשום רחמים כמעט מאף אחד מלבדם. איש לא יכול – גם לא אלוהים – למלא את תביעותיהם המנופחות לאהדה. הלוואי שאזהה את רגש הרחמים העצמיים הדוחה שלי כאשר הוא מתגנב כדי לגזול ממני את שלוותי. מי ייתן וישמור אותי האל מחמקנותו.

רק להיום אזכור

אני השובה של עצמי.

רק להיום – 2 באוגוסט

הרהורים להיום 

כשאני מתחיל להשוות את חיי לחייהם של אחרים, סימן שהתחלתי לנוע לכיוון הקצה העכור של ביצת הרחמים העצמיים. מצד שני, אם אני מרגיש שאני עושה את הדבר הנכון והטוב, לא אהיה תלוי כל כך בהערצה או באישור של אחרים. מחיאות כפיים הן דבר טוב ונחמד, אך אינו מהותי לשביעות הרצון הפנימית שלי. אני בתוכנית של מהמרים אנונימיים כדי להיפטר מהרחמים העצמיים שלי, לא כדי להגדיל את הכוח שלהם להרוס אותי.

האם אני לומד כיצד התמודדו אחרים עם הבעיות שלהם, כדי שאוכל ליישם את הלקחים האלה בחיי?

רק להיום אני מתפלל

אלי, עשה שתמיד אזכור מאין באתי ואת המטרות החדשות שהצבתי לי. מי ייתן ואפסיק לשחק למען אישור של קהל, מאחר שאני מסוגל בהחלט להעריץ את עצמי או למחוא כפיים לעצמי אם אני מרגיש שהרווחתי זאת. עזור לי להיות אטרקטיבי מבפנים, כדי שהדבר ישתקף בחוץ, במקום לקשט מבחוץ בשביל האפקט. עייפתי מאיפור לבמה ומתחפושות, אלי; עזור לי להיות עצמי.

רק להיום אזכור

מישהו ראה אותי?

רק להיום – 3 באוגוסט

הרהורים להיום 

שנים-עשר הצעדים נועדו במיוחד לאנשים כמונו – כקיצור דרך לאלוהים. הצעדים הם כמו תרופה חזקה שיכולה לרפא אותנו ממחלת הייאוש, התסכול והרחמים העצמיים. ובכל זאת לעתים אין אנו מוכנים להשתמש בצעדים. מדוע? אולי משום שבעמקי לבנו יש בנו רצון להיות קדושים מעונים. במודע ועל פי השכל, נראה לנו שאנחנו רוצים עזרה. אבל ברמת הבטן, תחושת אשם נסתרת גורמת לנו להשתוקק לעונש יותר מאשר להקלה מהחוליים שלנו.

האם אני יכול לנסות להיות שמח כשכל הדברים מובילים אותי לכאורה לייאוש? האם אני קולט שהייאוש הוא לעתים קרובות מסכה לרחמים עצמיים?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואעקור את האשמה הסודית בתוכי שגורמת לי לרצות להעניש את עצמי. מי ייתן ואחקור את הייאוש שלי ואגלה אם הוא אכן מתחזה – רחמים עצמיים שלבשו מסכה. מרגע שאני יודע ששנים-עשר הצעדים יכולים להביא הקלה, הלוואי שאשתמש בהם במקום לבוסס בחוסר הנוחיות שלי.

רק להיום אזכור

שנים-עשר הצעדים הם המדרגות של אלוהים.