הרהורים להיום
האנשים שאני הכי מכבד בתוכנית של מהמרים אנונימיים – והם גם אלה שמהם למדתי הכי הרבה – משוכנעים שהגאווה, כפי שהגדיר זאת אדם אחד, היא "שורש כל חטא". לפי התפיסה התיאולוגית המסרותית, הגאווה היא הראשונה מבין שבעת החטאים הקטלניים להתקדמות רוחנית. היא גם נחשבת החמורה ביותר, נפרדת מכל השאר בגלל איכותה המיוחדת במינה. הגאווה מזדחלת לניצחונות הרוחניים שלנו. היא מתגנבת לכל ההצלחות וההישגים, גם כשאנחנו מייחסים אותם לאלוהים.
האם אני נאבק בגאווה כשאני מתרגל את הצעד העשירי באפן קבוע, עומד מול עצמי בכל פעם מחדש ומתקן את הדברים שהשתבשו?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואעמוד על המשמר באופן קבוע כנגד הנחשיות של הגאווה, שיכולה לזחול לתוך כל הישג, כל ניצחון, כל חיבה שגומלים לי. מי ייתן ואדע שבכל פעם שהדברים הולכים לי היטב, הגאווה שלי תהיה שם,מוכנה לזקוף זאת לזכותה. מי ייתן ואזהר ממנה.
רק להיום אזכור
לשים את הגאווה במקומה.
