הרהורים להיום
אשמה היא נשק ערמומי במחסן הנשק של המהמר הכפייתי. אנו יכולים להשתמש בנשק כנגד עצמנו בדרכים מתוחכמות רבות; אפשר לשלוף אותו בזריזות, למשל, בניסיון לשכנע אותנו שהתוכנית של מהמרים אנונימיים לא ממש עובדת. עליי להגן על עצמי כל הזמן מפני אשמה ומפני האשמות עצמיות בנוגע לעברי. במידת הצורך, עליי כל הזמן "לסלוח לעצמי מחדש", לקבל את עצמי כתערובת של טוב וגם רע.
האם אני שואף להתקדמות רוחנית? או שלא אתפשר על פחות משלמות
רוחנית, שהיא דבר בלתי אפשרי לאדם?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואתבונן בתוכי מדי פעם, לבדוק אם נותרו שם שאריות אשמה שעוד בוערות לאט ועלולות, כשלא אשגיח, להזיק למטרה שלי. מי ייתן ואפסיק לכעוס על עצמי ולציין ברבים את הפגמים שלי. כל אותן תכונות נחותות כביכול שמפחיתות מתדמיתי כ"אני" אידאלי ו"מושלם". מי ייתן ולא אתאמץ עוד להיות מושלם בצורה לא-אנושית ובלתי ניתנת להשגה, אלא פשוט שלם מבחינה רוחנית.
רק להיום אזכור
אני אנושי – בחלקי טוב, בחלקי לא – כל – כך – טוב.
