הרהורים להיום
לעתים קרובות מדי אני בלי משים מציב סטנדרטים לאחרים בתוכנית של מהמרים אנונימיים. גרוע מזה, אני מצפה שיעמדו בסטנדרטים האלה. מדי פעם בפעם אני אפילו מרחיק לכת ומחליט עד לאן אנשים אחרים אמורים להתקדם בהחלמה שלהם, וכיצד הגישות והפעולות שלהם צריכות להשתנות. כשהדברים אינם עובדים כפי שציפיתי, אין פלא שאני מתוסכל ואפילו כועס. עליי ללמוד להשאיר את האחרים לאלוהים. עליי ללמוד לא לתבוע ולא לצפות לשינויים באחרים, להתרכז אך ורק במגרעות שלי. בסוף, אינני יכול לצפות לשלמות באדם אחר יותר משאני יכול לצפות לשלמות בי.
האם אוכל אי פעם להיות מושלם?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואלוהים יבקש ממני לרדת מיד אם אתחיל לטפס על אחד המקומות הגבוהים הללו: על דוכן הנואמים שלי, כמלומד היודע-כל; על במה מאולתרת כמנהיג היוצא לשנות את העולם; אל דוכן המטיף שלי, כצדיק-הגדול-שעשוי-אף-להיות שליחו של האל; אל כס המשפט כשומר חוק ההולם-בפטיש. ישמור אותי האל מלבישת אצטלה שכולה סמכות לא-מוצדקת וישמור אותי עניו.
רק להיום אזכור
יד קשה אינה עוזרת.
