הרהורים להיום
יש אנשים דאגנים עד כדי כך שהם מצטערים כשאין להם מה לדאוג. מצטרפים חדשים לתוכנית של מהמרים אנונימיים מרגישים לפעמים, למשל, ש"דבר טוב כזה בטח לא יימשך". אבל לרובנו יש מספיק דברים אמיתיים לדאוג להם – דברים שממתינים לנו כמו חובות, בריאות, מוות ומסים, אם נציין רק אחדים. אבל ב-GA אומרים לנו שתרופת הנגד לדאגה ולפחד היא ביטחון – ביטחון לא בעצמנו, אלא בכוח העליון שלנו.
האם אמשיך להאמין שאלוהים יכול וימנע את האסון שיום ולילה אני חרד מפניו?
האם אאמין שאם אכן יקרה אסון, אלוהים יאפשר לי לעבור אותו בשלום?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואבין שכדי להתגבר על ההרגל לדאוג – דאגה שצומחת מתוך פחדים גדולים יותר, לעתים חסרי שם – דרוש לא רק זמן. כמו רבים אחרים, חייתי בדאגה זמן כה רב עד שהיא הפכה לבת-לוויה קבועה וצמודה. מי ייתן ןהכוח העליון שלי ילמד אותי שהתיידדות עם דאגה היא בזבוז אנרגיה וזמן.
רק להיום אזכור
להיגמל מהרגל הדאגה.
