הרהורים להיום
כשרק באנו ל 'מהמרים אנונימיים', אם בשביל עצמנו או בגלל לחץ מאחרים, היו בינינו כאלה שכמעט קיבלו בחילה מהמושג של "כניעה". הרעיון להודות בתבוסה התנגש באמונות שהחזקנו בהן כל חיינו. כמה מאתנו חשבו על הנאום הבלתי נשכח של צ'רצ'יל אחרי קרב דנקירק, או על ההכרזות של של רוזוולט לאחר ההתקפה על פרל הרבור. וכך נשבענו בלבנו, בהתחלה, שעצם הרעיון של כניעה אינו בא בחשבון.
האם באמת הגעתי לאמונה שרק דרך כניעה מוחלטת אוכל לעשות את הצעד הראשון לקראת שחרור וכוח? או שיש לי עדיין הסתייגויות מהעיקרון של "להרפות ולמסור לאלוהים"?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואאמין באמת שכניעה מוחלטת של כל ישותי ל כוח העליון היא הדרך לשלוות נפש. כי אוכל להיות שלם רק בו אשר יש לו העוצמה לעשות אותי שלם. מי ייתן ואפטר מכל רצון "להתנגד" ולעולם לא להודות בתבוסה. מי ייתן ואשתחרר מאמונתי באמרה הישנה שלפיה אסור לי לעולם "לוותר", ואבין שגאווה כזו עלולה למנוע בעדי להחלים.
רק להיום אזכור
מכניעה שלמה לכוח העליון, אל השלמות.
