הרהורים להיום
החשבתי את עצמי כ"פרוש מן הבריות" בימים שבהם הייתי מהמר. על אף שהייתי לעתים קרובות עם אנשים אחרים – ראיתי אותם, שמעתי אותם, נגעתי בהם – רוב הדיאלוגים החשובים שלי היו עם האני הפנימי. הייתי משוכנע שאדם אחר לעולם לא יבין. בהתחשב בדעה הקודמת שלי על עצמי, סביר שלא רציתי שמישהו יבין. חייכתי בשיניים חורקות אפילו שגססתי בתוכי.
האם הפנימיות שלי התחילה להתאים לחיצוניות שלי מאז שאני בתוכנית של מהמרים אנונימיים?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן והגופים הפיזי, הרגשי, השכלי והרוחני שלי יתאחדו ויהיו שוב לאדם אחד. אני מודה לכוח עליון שלי על שהראה לי איך להתאים את החיצוניות שלי לפנימיות שלי, לצחוק שמתחשק לי לצחוק, לבכות כשאני מרגיש עצוב, לזהות את הכעס או הפחד או האשמה שלי. אני מתפלל לשלמות.
רק להיום אזכור
אני הולך ונעשה שלם.
