הרהורים להיום
"בזכות הצרות אדם מכיר את עצמו", כתב פעם אחד המשוררים. בשבילי, זה תקף גם בנוגע לצרות שאני מדמיין. אם אני מצפה שאדם יגיב בצורה מסוימת במצב מסוים – והוא או היא לא עומדים בציפיות שלי – הרי אין לי זכות להתאכזב או לכעוס. ובכל זאת מדי פעם בפעם אני עוד חווה תסכולים כשאנשים לא פועלים או לא מגיבים כפי שהם אמורים, לדעתי. דרך צרות כאלה שאני מדמיין לי – או נכון יותר, שאני גורם לעצמי – אני שוב ניצב פנים מול פנים מול האני הישן שלי, זה שרצה לנהל את כל ההצגה.
האם הגיע סוף סוף הזמן שלי להפסיק לצפות ולהתחיל לקבל?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואפסיק לשים מילים בפה של אנשים, לתכנת אותם – במוחי – להגיב כמו שאני מצפה מהם. הציפיות שיטו בי בעבר: ציפיתי לאהבה חסרת גבולות ולהגנה מהקרובים אליי, למושלמות מעצמי, לתשומת לב מלאה ממכרים מקריים. מהצד המזיק, ציפיתי לכישלון מעצמי,
ולדחייה מאחרים. מי ייתן ואפסיק לשאול צרות – וגם לא ניצחונות – מהעתיד.
רק להיום אזכור
לקבל. לא לצפות.
