הרהורים להיום
כשהקשבתי לראשונה לאנשים במהמרים אנונימיים מדברים בחופשיות ובכנות על עצמם נדהמתי. הסיפורים שלהם על הרפתקות ההימורים שלהם, על הפחדים הנסתרים ועל הבדידות המכרסמת שלהם היו פשוט מהממים בשבילי. גיליתי – ובקושי העזתי להאמין בהתחלה – שאני לא לבד, אני לא שונה כל כך מכל השאר ולמעשה, כולנו פחות או יותר אותו הדבר. התחלתי לחוש שאני כן שייך למקום כלשהו, והבדידות התחילה לעזוב אותי.
האם אני מנסה לתת לאחרים את מה שניתן לי בחופשיות?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואתחיל לראות, כפי שסיפורי החיים של ידידיי ב- GA מגוללים בפני שקווי הדמיון בינינו מדהימים הרבה יותר מההבדלים בינינו. כאשר אני מקשיב לתיאורים של ההימור הכפייתי וההחלמה, מי ייתן ואחווה לעתים קרובות את אותו הלם קטן של זיהוי, תחושה של "היי-זה-אני!" שבמהרה מבריחה את ההרגשה שאני נפרד. מי ייתן ואהפוך לחבר מכל הלב בקבוצה, אתן ואקח במידה שווה.
רק להיום אזכור
חשובים קווי הדמיון לא ההבדלים.
