הרהורים להיום
כשרק באתי למהמרים אנונימיים, נדהמתי מקול הצחוק שנשמע כל הזמן. אני קולט היום שהשמחה והעליצות מועילים. אנשים זרים לפעמים מופתעים כשאנחנו פורצים בצחוק בגלל איזו חוויה אומללה, אפילו טרגית, מן העבר. אבל למה שלא נצחק? הראו לנו את הדרך להחלמה, וכן את הדרך לעזור לאחרים כמונו. איזו סיבה טובה יותר יש בשביל לשמוח?
האם התחיל לחזור אליי חוש ההומור?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואלוהים יחזיר לי את חוש ההומור שלי. מי ייתן ואעריך את הצחוק הכן, שהוא מוזיקת רקע לשמחה הדדית שלנו בהימנעות. מי ייתן ואצחק הרבה, לא את הצחוק המתגונן של האגו שבז לחולשה של אחר, לא את הצחוק היבש של הגינוי העצמי, אלא הצחוק הבריא ששומר על פרופורציות במצבים שונים. מי ייתן ולעולם לא אראה בצחוק כזה חוצפה. למדתי, לעומת זאת, שזו חוצפה להתייחס לעצמי ברצינות רבה מידי.
רק להיום אזכור
חוש ההומור הוא סימן לבריאות.
