הרהורים להיום
כמעט בכל המקרים, האדם ששוב נפל אומר, "הפסקתי ללכת לפגישות" או "נמאסו עליי אותם סיפורים ישנים ואותם פרצופים ישנים", או "בגלל המחויבות שלי בחוץ הייתי חייב לקצץ בפגישות", או "הרגשתי שקיבלתי את התועלת המירבית מהפגישות, וחיפשתי עזרה נוספת בפעילויות משמעותיות יותר", בקיצור, הם פשוט הפסיקו לבוא לפגישות. אימרה שמעתי ב'מהמרים אנונימים' קולעת בול לעניין: "אלה שמפסיקים לבוא לפגישות אינם נוכחים בפגישות כדי לשמוע מה קורה לאלה שמפסיקים לבוא לפגישות".
האם אני הולך למספיק פגישות בשבילי?
רק להיום אני מתפלל
אלוהים שמור אותי בנתיב של תוכנית ה- GA הלוואי שלעולם לא אהיה עייף מדי, עסוק מדי, שאנן מדי או משועמם מכדי ללכת לפגישות. כמעט תמיד התלונות האלה מתהפכות בפגישה אם רק אביא את עצמי לשם. העייפות שלי מתפוגגת בשלווה. העומס שלי פוחת לפרופורציות הנכונות שלו. השאננות שלי שוב חוזרת להיות ערנות. ואיך אני יכול להשתעמם במקום שיש בו כל כך הרבה חברותא ושמחה?
רק להיום אזכור
