הרהורים להיום
בפעמים הראשונות שאנחנו באים למהמרים אנונימיים, הסוג הנפוץ ביותר של רחמים עצמיים מתחיל: "איזה מסכן אני! למה אני לא יכול פשוט להמר מדי פעם, כמו כולם? למה דווקא אני?" קיטורים מסוג זה, אם מרשים להם להימשך, הם הזמנה ודאית להתרסקות – ישר חזרה לבלגן שהיינו בו לפני שבאנו ל- GA. כשאנו נשארים עם התוכנית הזאת זמן מה, מדברר לנו שלא מדובר רק בי; אנחנו יוצרים קשרים עם אנשים מכל שכבות החברה, וכולם בדיוק באותה הסירה.
האם אני מאבד עניין ב"ביצת הרחמים" המוכרת והנוחה שלי?
רק להיום אני מתפלל
כשאני נעשה רפוי ורדום בגלל הרחמים העצמיים, מי ייתן ואביט למעלה, אביט מסביבי, ואתעודד. רחמים עצמיים, אם ירצה אלוהים, נעלמים באור הצרות שחולקים אנשים אחרים. מי ייתן ותמיד אצפה שחבריי יהיו כנים מספיק כדי להתעמת אתי אם יראו אותי שוב מתחפר בבור הישן של רחמיי העצמיים.
רק להיום אזכור
להפוך את המעורבות בעצמי למעורבות.
