הרהורים להיום
לעתים קרובות נאמר לנו שמהמרים כפייתיים הם פרפקציוניסטים, חסרי סבלנות לחסרונות ככלל – במיוחד לשלנו. אנחנו נוטים להציב לעצמנו מטרות בלתי אפשריות, נאבקים בלהט להשיג אידיאלים בלתי ניתנים להשגה ואז, כמובן – מאחר שאיש אינו מסוגל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים להחריד שאנו דורשים מעצמנו – אנו מוצאים שאיננו עומדים במשימה. ייאוש ודיכאון יורדים עלינו; אנחנו כועסים ומענישים את עצמנו על שאיננו על-אנושיים. בפעם הבאה, במקום להציב מטרות מציאותיות יותר, אנחנו מציבים אותן גבוה עוד יותר אפילו. כשאיננו משיגים אותן אנחנו נופלים עמוק יותר, ומענישים את עצמנו בחומרה גדולה עוד יותר.
האם לא הגיע הזמן שאפסיק להציב מטרות שאינן ניתנות להשגה לעצמי, וכן לאלה שמסביבי?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואלוהים ירכך את הדימוי העצמי שלי כעל אנושי,
מי ייתן ואתפשר על פחות משלמות מעצמי, וכן מאחרים.
כי רק אלוהים מושלם, ואני מוגבל בהיותי אנושי.
רק להיום אזכור
אינני אלוהים, אני רק בן אדם.
