הרהורים להיום
כמהמרים כפייתיים פעילים, הכרנו היטב את הדיכאון, אותה הצטברות של רגשות אפלים שנראה כי הם סוגרים את מוחנו במרווחי זמן קבועים. אפילו עכשו, כשאני לא מתקדם בקצב שאני מצפה מעצמי, כשאני מצפה למהפך מוחלט באני הרוחני שלי בן-לילה, אותם רגשות קודרים מוכרים קוראים לי שוב, אם אני מחזיק את הדלת פתוחה בשבילם.
האם אני מזהה שהמטרות הפרפקציוניסטיות שלי קשורות ישירות לרגשות הדיכאון שלי? האם אני מודה שהדיכאון שלי בימים אלה של החלמה, פחות מחליש ויותר יש בכוחי לשנותו?
רק להיום אני מתפלל
כשאני משותק בגלל דיכאון, מי ייתן ואציב מטרות קטנות, סבירות – זעירות אולי כמו להגדיר שלום לילד, לשטוף את כוס הקפה שלי, לסדר את השולחן שלי לכישלון, שמכין אותי לדיכאון עמוק יותר.
רק להיום אזכור
מטרות מוגזמות מעכבות אותי.
