הרהורים להיום
נחישות – הלסת הקפוצה שלנו המסמלת כי החלטנו שאנו יכולים לעשות משהו בקשר לכל דבר – היא אולי המכשול הגדול ביותר להשגת שלווה. הקלטות הישנות אומרות לנו, "את הקשה אפשר לעשות מיד ; הבלתי אפשרי ייקח קצת יותר זמן". אז אנחנו נלחצים ומתכוננים לקרב, אפילו שידוע לנו מניסיוננו הרב שהרצון שלנו מועיד לנו כשלון מראש. שוב ושוב נאמר לנו בתוכנית של מהמרים אנונימיים שעלינו "לשחרר ולמסור לאלוהים". בסופו של דבר אנו מוצאים שלווה כשאנו מניחים בצד את הרצון שלנו ומקבלים את רצונו של אלוהים בשבילנו.
האם אני לומד להרגיע את האחיזה העקשנית שלי?
האם אני מאפשר לפתרונות להתגלות מעצמם?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן וארפה את הלסת הקפוצה שלי, את האגרופים הקפוצים שלי, את המתח הכללי שלי – האינדיקציה החיצונית לתסמונת "אני עושה את הכל בעצמי" שסיבכה אותי בצרות בעבר. מי ייתן ואדע מניסיון שהגישה הזאת – "להחזיק את עצמי קצר וגם את כל השאר" – מלווה בחוסר סבלנות ומביאה בעקבותיה תסכול. מי ייתן ואמזג את הרצון שלי עם הרצון הגדול יותר של אלוהים.
רק להיום אזכור
להרפות את אחיזת החנק.
