הרהורים להיום
ידיד ב מהמרים אנונימיים לימד אותי להסתכל על אשמה מופרזת במבט חדש לגמרי, וטען שאשמה היא בעצם מעין גאווה הפוכה. חרטה כנה על מה שקרה היא בסדר גמור, הוא אמר. אבל אשמה, לא. מאז למדתי שגינוי עצמנו על טעויות שעשינו הוא גרוע לא פחות מגינוי אחרים על טעויות שלהם. איננו מצוידים כדי לשפוט, אפילו את עצמנו.
האם אני עדיין "מלקה את עצמי למוות" כשנראה שאני נכשל?
רק להיום אני מתפלל
מי ייתן ואזהר שלא להישאר בתפקיד האשם זמן רב אחרי שהייתי אמור לזנוח אותו. מי ייתן ואדע את ההבדל בין חרטה לאשמה. מי ייתן ואזהה שאולי אשמה לטווח ארוך מצביעה על תפיסה מופרזת של חשיבותי, וכן על צדקנות עצמית. מי ייתן ואלוהים לבדו לא יהיה השופט שלי.
רק להיום אזכור
ייתכן שאשמה היא גאווה הפוכה.
