רק להיום – 14 בדצמבר

הרהורים להיום

אחדים מאיתנו ב מהמרים אנונימיים נוטים לעשות את הטעות ולחשוב שהרגעים המעטים שאנחנו מבלים בתפילה ובהרהורים – ב"דיבור עם אלוהים" – הם כל מה שנחשב. האמת היא שהגישה שלנו לאורך כל היום לא פחות חשובה. אם נמסור את עצמנו לידי אלוהים בבוקר, ובמהלך היום נשמור על מוכנות לקבל את רצונו כפי שהוא נודע לנו באמצעות אירועי היום-יום שלנו, הגישה המקבלת שלנו הופכת לתפילה קבועה.

האם אני יכול לטפח גישה של קבלה מוחלטת בכל יום?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואשמור על קשר עם הכוח העליון שלי במהלך היום, לא רק על ידי תפילה פה ושם. מי ייתן והשיתוף שלי עם אלוהים לעולם לא יהפוך למשהו מקרי וצדדי. מי ייתן ואדע שבכל פעם אני עושה משהו שתואם לרצונו של אלוהים אני מגשים תפילה.

רק להיום אזכור

תפילה היא גישה.

רק להיום – 15 בדצמבר

הרהורים להיום

יש אנשים דאגנים עד כדי כך שהם מצטערים כשאין להם מה לדאוג. מצטרפים חדשים לתוכנית של מהמרים אנונימיים מרגישים לפעמים, למשל, ש"דבר טוב כזה בטח לא יימשך". אבל לרובנו יש מספיק דברים אמיתיים לדאוג להם – דברים שממתינים לנו כמו חובות, בריאות, מוות ומסים, אם נציין רק אחדים. אבל ב-GA אומרים לנו שתרופת הנגד לדאגה ולפחד היא ביטחון – ביטחון לא בעצמנו, אלא בכוח העליון שלנו.

האם אמשיך להאמין שאלוהים יכול וימנע את האסון שיום ולילה אני חרד מפניו?
האם אאמין שאם אכן יקרה אסון, אלוהים יאפשר לי לעבור אותו בשלום?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואבין שכדי להתגבר על ההרגל לדאוג – דאגה שצומחת מתוך פחדים גדולים יותר, לעתים חסרי שם – דרוש לא רק זמן. כמו רבים אחרים, חייתי בדאגה זמן כה רב עד שהיא הפכה לבת-לוויה קבועה וצמודה. מי ייתן ןהכוח העליון שלי ילמד אותי שהתיידדות עם דאגה היא בזבוז אנרגיה וזמן.

רק להיום אזכור

להיגמל מהרגל הדאגה.

רק להיום – 16 בדצמבר

הרהורים להיום

לפעמים, באותם ימים רעים שיש לכולנו מעת לעת, נראה שכאילו אלוהים לא רוצה שנהיה מאושרים כאן על האדמה, ולאלה מאיתנו המאמינים בעולם הבא נראה, שהוא דורש כאב וסבל בחיים האלה כמחיר לאושר בעולם הבא. התוכנית של GA מלמדת אותי שבדיוק ההפך הוא הנכון. אלוהים רוצה שאהיה מאושר כאן על פני האדמה – ברגע זה. אם ארשה זאת, אלוהים אפילו יצביע בשבילי על הדרך.

האם אני לפעמים מסרב בעקשנות להביט לאן אלוהים מצביע?

רק להיום אני מתפלל

אני מתפלל שלא אשחק את הסובל הנצחי, הנגרר בנעלי הטרגדיה ומתנהג כאילו הסבל הוא כרטיס הכניסה היחיד לגן עדן. מי ייתן ואביט מסביב, בטוב ובצמחייה הירוקה שעל האדמה, שהם עדות מספקת לכך שחיינו כאן נועדו להיות יותר מאשר מלכודות בזו אחר זו. מי ייתן ושום תפיסה מוטעית של אלוהים כלוכד-על, הממתין בכל חורשה כדי למלכד אותנו, לא יעוות את יחסיי עם כוח עליון אוהב וסלחן.

רק להיום אזכור

החיים הם לא רק סבל.