רק להיום – 27 באוקטובר

הרהורים להיום

הצעד הרביעי של התוכנית של GA מציע שנעשה ספירת מלאי מוסרית של עצמנו, נוקבת וחסרת-פחד. לרבים כל כך מאיתנו, במיוחד למצטרפים החדשים, המשימה נראית בלתי אפשרית. בכל פעם שאנחנו לוקחים עיפרון ומנסים להביט פנימה, הגאווה לועגת לנו. "אתם לא צריכים לטרוח אפילו להסתכל". והפחד מזהיר, "מוטב שלא תסתכלו!" בסופו של דבר אנחנו מוצאים שהגאווה והפחד אינם אלא טבעות עשן, חוטי עננים שמהם ארוגה המיתולוגיה של הרעיונות הישנים שלנו. כשאנחנו שמים בצד את הגאווה ואת הפחד וסוף סוף עושים חשבון נפש חסר פחד, אנחנו חווים הקלה ותחושה חדשה של ביטחון עצמי שאי אפשר לתאר.

האם ערכתי ספירת מלאי? האם חלקתי ברווחים שהפקתי מחשבון הנפש כדי לעודד אחרים?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ולא אשמע לעכבות שלי כשמדובר בעריכת ספירת מלאי של עצמי. מי ייתן ולא אגיע לצעד הרביעי ואיעצר בחריקה כי המשימה נראית לי גדולה עליי. מי ייתן ואדע שספירת המלאי שלי היום, אף שאני מנסה לעשותה "יסודית" וכנה, אולי לא תהיה מושלמת כפי שתהיה אם אחזור עליה שוב, כי התהליך של הגילוי העצמי נמשך ונמשך.

רק להיום אזכור

השבח לאלוהים על ההתקדמות.

 

רק להיום – 28 באוקטובר

הרהורים להיום

כשאני משתף בפגישות, אני לא מפסיק להתפעל מהרלוונטיות של הנושאים לחיים שלי באותו זמן בדיוק. אנחנו יכולים להפוך לתלמידים רק בנוכחותו של מורה – וכשהתלמיד מוכן, יופיע המורה. אנחנו יכולים ללמוד רק אם מלמדים אותנו, ואנחנו יכולים ללמד רק אחרי שלמדנו. הגעתי להבנה שעל אף שאלוהים הוא המורה הגדול מכולם, ברוב המקרים אנחנו לומדים מאחרים שהוא לימד.

האם אני לומד כשאני מקשיב? האם אני חולק במה שאני לומד?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ולא אשכח את כל אותם שיעורים חיוניים שלמדתי ב מהמרים אנונימיים. ב-GA כולנו תלמידים, וכולנו מורים. מי ייתן ואדע שאם אינני ממשיך ללמוד, אולי זה משום שאינני מוכן להיות תלמיד. אם אינני משתף, אולי אני צריך להיפתח לעוד לימוד.

רק להיום אזכור

אם אשאר פתוח ללימוד, אמשיך למצוא מורים.

רק להיום – 29 באוקטובר

הרהורים להיום

כמעט כולנו סבלנו מפגם האופי של הגאווה כשחיפשנו עזרה דרך התוכנית, דרך שנים-עשר הצעדים והחברותא של מהמרים כפייתיים מחלימים שבאמת הבינו מה הרגשנו ואיפה היינו. למדנו על החסרונות שלנו – ועל הגאווה במיוחד – והתחלנו להחליף את שביעות-הרצון מעצמנו באסירות תודה על נס ההחלמה שלנו, אסירות תודה על הפרבילגיה לעבוד עם עם אחרים, ואסירות תודה על מתנתו של אלוהים, שאפשרה לנו להפוך קטסטרופה לגדילה ולמזל טוב.

האם התחלתי להבין ש"גאווה לאופי היא כמו עליית גג לבית – החלק הגבוה ביותר, ובדרך כלל הריק ביותר"?

רק להיום אני מתפלל

אלי אנא אמור לי אם אני מגזים בגאווה שלי. למזלי, יש בתוכנית של מהמרים אנונימיים בדיקה מובנת לפגמי אופי כאלה – החזון הבהיר של הקבוצה, שרואה בי את מה שלעתים אינני יכול לראות בעצמי. מי ייתן ואדע שכל סוג של הצלחה תמיד עלה לי ישר לראש, ואשמר מפני זה כשאתחיל לבנות מחדש את הביטחון העצמי שלי.

רק להיום אזכור

"הצלחה" שמרוצה מעצמה מדי יכולה להפוך למכשול.