רק להיום – 6 באוקטובר

הרהורים להיום

כשאנחנו "באים שוב ושוב" לפגישות, אנחנו יכולים לזהות למי יש שפע של שלווה. אנחנו נמשכים לאנשים האלה. לעתים מתברר, להפתעתנו, שדווקא האנשים שנראים אסירי תודה יותר מכולם על הברכות של היום הם אלה שמתמודדים עם הבעיות החמורות והמתמשכות ביותר בבית או בעבודה. ועדיין יש להם האומץ להתרחק מהבעיות האלה, לבקש באופן פעיל ללמוד ולעזור לאחרים בתוכנית של מהמרים אנונימיים. איך הם השיגו את השלווה הזאת ? ודאי משום שהם מסתמכים פחות על עצמם ועל המשאבים המוגבלים שלהם – ויותר על כוח גדול מהם שבו הם שמים את מבטחם.

האם אני משיג את מתנת השלווה?
האם מעשיי החלו לשקף את אמונתי הפנימית?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ולעולם לא אחדל לחוש יראת כבוד לשלווה שאני רואה באחרים ובקבוצה שלי – שלווה שמתבטאת בכניעה הנוחה שלהם לכוח עליון. מי ייתן ואלמד מהם ששלוות הנפש אפשרית גם בעיצומן של בעיות. מי ייתן ואלמד גם שעליי להתנתק מבעיותיי מדי פעם בפעם ולשאוב ממאגר הרוגע שאלוהים סיפק לי בתוך עצמי.

רק להיום אזכור

שלווה היא כניעה לתוכנית של אלוהים.

 

רק להיום – 7 באוקטובר

הרהורים להיום

כשקראתי לראשונה את תפילת השלווה, המילה "שלווה" עצמה נשמעה בלתי אפשרית. בזמנו העלתה המילה דימויים של עייפות, אדישות, ויתור, או התמדה בפנים זועמות; לא נראתה מטרה רצויה. אבל מאז גיליתי שהשלווה אינה אף לא אחד מהדברים הללו. שלווה בשבילי היום היא פשוט דרך צלולה ומציאותית לראות את העולם, מלווה בשקט פנימי ובכוח. ההגדרה האהובה עליי היא, "שלווה היא כמו גירוסקופ שמאפשר לנו לשמור על איזון בלי קשר לסערה שמתחוללות סביבנו".

האם זהו מצב נפשי ששווה לשאוף אליו?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואבחין ש"שלווה" באה קודם, לפני "אומץ" ו"חוכמה", ברצף של תפילת השלווה. מי ייתן ואאמין ש"שלווה" צריכה גם לבוא במקום ראשון בחיי. דרוש לי איזון, השקפה מציאותית וקבלה שהיא חלק מברכה זו של השלווה, לפני שאוכל להמשיך לסוג קבלת ההחלטות שיביא סדר לחיי.

רק להיום אזכור

שלווה במקום הראשון.

רק להיום – 8 באוקטובר

הרהורים להיום

נחישות – הלסת הקפוצה שלנו המסמלת כי החלטנו שאנו יכולים לעשות משהו בקשר לכל דבר – היא אולי המכשול הגדול ביותר להשגת שלווה. הקלטות הישנות אומרות לנו, "את הקשה אפשר לעשות מיד ; הבלתי אפשרי ייקח קצת יותר זמן". אז אנחנו נלחצים ומתכוננים לקרב, אפילו שידוע לנו מניסיוננו הרב שהרצון שלנו מועיד לנו כשלון מראש. שוב ושוב נאמר לנו בתוכנית של מהמרים אנונימיים שעלינו "לשחרר ולמסור לאלוהים". בסופו של דבר אנו מוצאים שלווה כשאנו מניחים בצד את הרצון שלנו ומקבלים את רצונו של אלוהים בשבילנו.

האם אני לומד להרגיע את האחיזה העקשנית שלי?
האם אני מאפשר לפתרונות להתגלות מעצמם?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן וארפה את הלסת הקפוצה שלי, את האגרופים הקפוצים שלי, את המתח הכללי שלי – האינדיקציה החיצונית לתסמונת "אני עושה את הכל בעצמי" שסיבכה אותי בצרות בעבר. מי ייתן ואדע מניסיון שהגישה הזאת – "להחזיק את עצמי קצר וגם את כל השאר" – מלווה בחוסר סבלנות ומביאה בעקבותיה תסכול. מי ייתן ואמזג את הרצון שלי עם הרצון הגדול יותר של אלוהים.

רק להיום אזכור

להרפות את אחיזת החנק.