רק להיום – 4 בספטמבר

הרהורים להיום 

אמנם התפללתי פעמים אחדות במהלך חיי, אבל אחרי כמה חודשים במהמרים אנונימיים הבנתי שמעולם לא באמת התפללתי כמו שצריך. תמיד ניסיתי לעשות עסקות עם אלוהים, כמו אחד שבסתר לבו אינו מאמין בקיומו של האל; תמיד התחננתי, "הגשם את רצונותיי", במקום "רצונך – לא רצוני – ייעשה". התוצאה הייתה שנשארתי מרומה על ידי עצמי ולכן לא הייתי מסוגל לקבל די חסד כדי להשיב אותי לשפיות.

האם אני מבין שבעבר, כשהתפללתי לאלוהים, ביקשתי בדרך כלל ש-2 ועוד 2 לא יתנו את התוצאה 4?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואביט אחורה ואסקור איך התפללתי קודם למען פתרונות מסוימים שלדעתי, מנקודת התצפית הארצית שלי, היו הטובים ביותר. בפרספקטיבה הרחבה יותר של הזמן, אוכל לפקפק אם אותם פתרונות היו נכונים אילו בחר אלוהים לעשות דברים בדרך שלי. במבט לאחור, אוכל לראות שבקשותיי לא תמיד היו נבונות. הלוואי שאהיה מרוצה לבטוח באלוהים.

רק להיום אזכור

ייתכן שאלוהים לא יעשה זאת בדרך שלי.

רק להיום – 5 בספטמבר

הרהורים להיום 

לעתים קרובות נאמר לנו שמהמרים כפייתיים הם פרפקציוניסטים, חסרי סבלנות לחסרונות ככלל – במיוחד לשלנו. אנחנו נוטים להציב לעצמנו מטרות בלתי אפשריות, נאבקים בלהט להשיג אידיאלים בלתי ניתנים להשגה ואז, כמובן – מאחר שאיש אינו מסוגל לעמוד בסטנדרטים הגבוהים להחריד שאנו דורשים מעצמנו – אנו מוצאים שאיננו עומדים במשימה. ייאוש ודיכאון יורדים עלינו; אנחנו כועסים ומענישים את עצמנו על שאיננו על-אנושיים. בפעם הבאה, במקום להציב מטרות מציאותיות יותר, אנחנו מציבים אותן גבוה עוד יותר אפילו. כשאיננו משיגים אותן אנחנו נופלים עמוק יותר, ומענישים את עצמנו בחומרה גדולה עוד יותר.

האם לא הגיע הזמן שאפסיק להציב מטרות שאינן ניתנות להשגה לעצמי, וכן לאלה שמסביבי?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואלוהים ירכך את הדימוי העצמי שלי כעל אנושי,
מי ייתן ואתפשר על פחות משלמות מעצמי, וכן מאחרים.
כי רק אלוהים מושלם, ואני מוגבל בהיותי אנושי.

רק להיום אזכור

אינני אלוהים, אני רק בן אדם.

רק להיום – 6 בספטמבר

הרהורים להיום 

כמהמרים כפייתיים פעילים, הכרנו היטב את הדיכאון, אותה הצטברות של רגשות אפלים שנראה כי הם סוגרים את מוחנו במרווחי זמן קבועים. אפילו עכשו, כשאני לא מתקדם בקצב שאני מצפה מעצמי, כשאני מצפה למהפך מוחלט באני הרוחני שלי בן-לילה, אותם רגשות קודרים מוכרים קוראים לי שוב, אם אני מחזיק את הדלת פתוחה בשבילם.

האם אני מזהה שהמטרות הפרפקציוניסטיות שלי קשורות ישירות לרגשות הדיכאון שלי? האם אני מודה שהדיכאון שלי בימים אלה של החלמה, פחות מחליש ויותר יש בכוחי לשנותו?

רק להיום אני מתפלל

כשאני משותק בגלל דיכאון, מי ייתן ואציב מטרות קטנות, סבירות – זעירות אולי כמו להגדיר שלום לילד, לשטוף את כוס הקפה שלי, לסדר את השולחן שלי לכישלון, שמכין אותי לדיכאון עמוק יותר.

רק להיום אזכור

מטרות מוגזמות מעכבות אותי.