רק להיום – 19 בנובמבר

הרהורים להיום

אני כבר לא מתווכח עם אנשים המאמינים שסיפוק התשוקות הטבעיות שלנו הוא עיקר תכלית החיים. אין זה מקומנו ב מהמרים אנונימיים לזלזל בהישגים חומריים. כשאנחנו חושבים על כך, אין קבוצת אנשים שעשתה בלגן נורא יותר מאיתנו בכך שניסתה לחיות לפי נוסחת "הדולצ'ה ויטה" (החיים הטובים). תמיד התעקשנו להרוויח יותר ממה שקיבלנו – בכל התחומים. וגם כשנראה היה שאנחנו זוכים, זה רק דרבן את הדחף הבלתי נשלט שלנו לחלום על זכיות עוד יותר גדולות. האובססיה שלנו מעולם לא באה על סיפוקה.

האם אני לומד שסיפוקים חומריים הם פשוט תוצרי-לוואי ולא המטרה העיקרית בחיים?
האם אני מקבל את הפרספקטיבה שלפיה בניית אופי וערכים רוחניים קודמים להם?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואכיר בכך שמעולם לא התמודדתי היטב עם הגזמות, על סמך ניסיונות העבר שלי. נטיתי "לרצות יותר" מכל מה שיש לי – אהבה, זכיות, כסף, רכוש, דברים. מי ייתן והתוכנית של מהמרים אנונימיים תלמד אותי שעליי להתרכז בגמול הרוחני שלי ולא בחומרי.

רק להיום אזכור

זה בסדר להיות חמדן מבחינה רוחנית.

רק להיום – 20 בנובמבר

הרהורים להיום

למדתי למדוד הצלחה בדרך חדשה לגמרי. ההצלחה שלי כיום אינה מוגבלת לאמות מידה חברתיות או כלכליות. ההצלחה היא שלי היום לא משנה באיזה תחום, כשאני מתחבר לכוח האלוהים שבתוכי ומאפשר לעצמי להיות ערוץ פתוח לביטוי של טוב שלו. רוח ההצלחה פועלת דרכי כראייה צלולה יותר וכהבנה רבה יותר, כרעיונות יצירתיים וכשירות מועיל – כשימוש בזמן ובאנרגיה שלי, וכמאמץ של שיתוף פעולה עם אחרים.

האם אשתדל להתרכז בהבנה שאלוהים שתל בתוכי את הכוח להצליח?

רק להיום אתפלל

מי ייתן ואפתח תפיסה חדשה של הצלחה, המבוססת על מידותיהן של האיכויות הבאות מבנק אוצרות הטוב של אלוהים. כדי למשוך מהבנק הזה, עליי רק להתבונן בתוך עצמי. מי ייתן ואדע שאושרו של אלוהים הוא היחיד שניתן לביטוח מלא, כי הוא אינסופי. מי ייתן ואבקש את הביטחון שלי בבנק של אלוהים.

רק להיום אזכור

"הצלחה" רוחנית היא הביטחון שלי.

 

רק להיום – 21 בנובמבר

הרהורים להיום

"בזכות הצרות אדם מכיר את עצמו", כתב פעם אחד המשוררים. בשבילי, זה תקף גם בנוגע לצרות שאני מדמיין. אם אני מצפה שאדם יגיב בצורה מסוימת במצב מסוים – והוא או היא לא עומדים בציפיות שלי – הרי אין לי זכות להתאכזב או לכעוס. ובכל זאת מדי פעם בפעם אני עוד חווה תסכולים כשאנשים לא פועלים או לא מגיבים כפי שהם אמורים, לדעתי. דרך צרות כאלה שאני מדמיין לי – או נכון יותר, שאני גורם לעצמי – אני שוב ניצב פנים מול פנים מול האני הישן שלי, זה שרצה לנהל את כל ההצגה.

האם הגיע סוף סוף הזמן שלי להפסיק לצפות ולהתחיל לקבל?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואפסיק לשים מילים בפה של אנשים, לתכנת אותם – במוחי – להגיב כמו שאני מצפה מהם. הציפיות שיטו בי בעבר: ציפיתי לאהבה חסרת גבולות ולהגנה מהקרובים אליי, למושלמות מעצמי, לתשומת לב מלאה ממכרים מקריים. מהצד המזיק, ציפיתי לכישלון מעצמי,
ולדחייה מאחרים. מי ייתן ואפסיק לשאול צרות – וגם לא ניצחונות – מהעתיד.

רק להיום אזכור

לקבל. לא לצפות.