רק להיום – 25 בנובמבר

הרהורים להיום

"מה שיש לך אולי נראה מעט; אתה רוצה כל כך הרבה יותר. ראה ילדים דוחפים ידיים לצנצנת בעלת צוואר צר, מתאמצים לשלוף החוצה ממתקים. אם הם ממלאים את כף היד, אינם יכולים לשלוף אותה החוצה ואז הם פורצים בבכי. כשהם משחררים כמה, הם יכולים למשוך את השאר. "גם אתה, שחרר את תשוקתך; אל תחמוד הרבה מדי", כתב אפיקטטוס. הלוואי שלא אצפה ליותר מדי מאף אחד, במיוחד לא מעצמי. הלוואי שאלמד להתפשר על פחות משהייתי רוצה באפשרות, ואהיה מוכן לקבל ולהעריך זאת.

האם אני מקבל באסירות תודה ובחן את הטוב שכבר קיבלתי באמצעות התוכנית של מהמרים אנונימיים?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואחפש בנפשי את אותם חשקים קטנים שאולי מונעים ממני להתענג על כל מה שיש לי. אם רק אוכל ללמד את עצמי לא לרצות יותר מדי, לא לצפות ליותר מדי, אזי כשאותן ציפיות לא תתגשמנה, לא אהיה מאוכזב. מי ייתן ואקבל בחן את מה שהחסד האלוהי נתן.

רק להיום אזכור

אני, לבדי, יכול להעניק לעצמי "חופש מחוסר".

רק להיום – 26 בנובמבר

הרהורים להיום

בימים הראשונים שלנו ב מהמרים אנונימיים, נפטרנו מהדברים המאפיינים ומהסביבות של הימורים. היינו חייבים להיפטר מהם, כי ידענו שללא ספק היו הורגים אותנו. נפטרנו מהמצבים, אבל לא יכולנו להיפטר מההתמכרות עד שנקטנו עוד פעולה. היינו צריכים ללמוד גם להשליך את הרחמים העצמיים, הצידוקים העצמיים, הצדקנות, ואת הרצון העצמי היישר מהחלון. היינו צריכים לרדת מהסולם הרופף שהיה לכאורה הדרך לכסף, לרכוש וליוקרה. והיינו צריכים לקבל עלינו אחריות אישית. כדי להשיג מספיק ענווה וכבוד עצמי להישאר בחיים בכלל, היינו חייבים לוותר על הרכוש המוכר לנו ביותר – האמביציה הכפייתית והגאווה הלא-מציאותית שלנו.

האם נפטרתי מהמשקולות והשלשלאות שפעם כבלו אותי?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואתן את הקרדיט לכוח העליון שלי לא רק על ששחרר אותי מהאובססיה להימורים, אלא גם לימד אותי לשחרר את עצמי הישן התובעני, השתלטני שלי מכל היחסים הרוחניים והארציים שלי. על כל הדברים שלמדתי ושביטלתי, על האמונה שלי ועל חסד אלוהים, אני אסיר תודה מקרב לב.

רק להיום אזכור

להיות אסיר תודה על החסד האלוהי.

 

רק להיום – 27 בנובמבר

הרהורים להיום

התוכנית של מהמרים אנונימיים מראה לנו איך להפוך את החלומות באספמיא של העבר למציאות נוחה ולתחושת תכלית אמיתית, יחד עם מודעות גדלה והולכת לכוחו של אלוהים בחיינו. זה בסדר להשאיר את הראש בעננים איתו, כך מלמדים אותנו, אבל הרגליים צריכות להישאר יציבות על הארץ. כאן ישנם אנשים אחרים; כאן העבודה שלנו צריכה להתבצע.

האם אני רואה ניגוד כלשהו בין תודעת האלוהים שלי לבין חיים מועילים כאן ועכשו?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן וה"מציאות" החדשה שלי תכלול לא רק את הפרטים הקטנים של חיי היום-יום, אלא גם את המציאות הרוחנית שלי, את ידיעתי הגדלה והולכת על נוכחותו של אלוהים. מי ייתן ובמציאות החדשה הזאת יהיה מקום גם לחלומות שלי – לא רק לפנטזיות המתעתעות של העבר או לשרידי האשליות שלי, אלא לתוצריו של דמיון בריא. מי ייתן ואכבד את החלומות האלה, אעגן אותם באפשרויות הארציות, ואהפוך אותם ליצירתיות מועילה.

רק להיום אזכור

גן העדן יכול להיות כאן ועכשיו.