הרהורים להיום

לפני שבאתי ל מהמרים אנונימיים, הייתי כמו שחקן שהתעקש לכתוב את התסריט, להפיק, לביים, ובקיצור לנהל את כל ההצגה. הייתי צריך לעשות את זה בדרך שלי, תמיד לנסות לארגן ולארגן מחדש את האורות, את הטקסט, את התפאורה, ויותר מכול, את ההופעות של שאר השחקנים. לו רק היו הסידורים שלי נשארים במקומם, והאנשים היו מתנהגים כמו שרציתי, היה המופע מעולה. האשליה העצמית שלי הובילה אותי להאמין שאם הם רק ישתפרו, הכול יהיה בסדר. מובן שזה אף פעם לא עבד כך.

זה לא מדהים איך "משתפרים" עכשו כשהפסקתי לנסות לנהל את הכל ואת כולם?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואגמול את עצמי מהדחף הישן הזה לשלוט בכל דבר ובכל אחד. היו זמנים שאם לא הייתי יכול לנהל ישירות, הייתי עושה זאת בצורה עקיפה, דרך מניפולציות, היוועדויות סודיות והערות צדדיות. מי ייתן ואדע שאם אני זה שמושך תמיד בחוטי המריונטות, הרי שאני גם זה שמרגיש את התסכול כשהן מתמוטטות או נופלות מהבמה.

רק להיום אזכור

אני יכול "לשפר" רק את עצמי.