רק להיום – 21 בנובמבר

הרהורים להיום

"בזכות הצרות אדם מכיר את עצמו", כתב פעם אחד המשוררים. בשבילי, זה תקף גם בנוגע לצרות שאני מדמיין. אם אני מצפה שאדם יגיב בצורה מסוימת במצב מסוים – והוא או היא לא עומדים בציפיות שלי – הרי אין לי זכות להתאכזב או לכעוס. ובכל זאת מדי פעם בפעם אני עוד חווה תסכולים כשאנשים לא פועלים או לא מגיבים כפי שהם אמורים, לדעתי. דרך צרות כאלה שאני מדמיין לי – או נכון יותר, שאני גורם לעצמי – אני שוב ניצב פנים מול פנים מול האני הישן שלי, זה שרצה לנהל את כל ההצגה.

האם הגיע סוף סוף הזמן שלי להפסיק לצפות ולהתחיל לקבל?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואפסיק לשים מילים בפה של אנשים, לתכנת אותם – במוחי – להגיב כמו שאני מצפה מהם. הציפיות שיטו בי בעבר: ציפיתי לאהבה חסרת גבולות ולהגנה מהקרובים אליי, למושלמות מעצמי, לתשומת לב מלאה ממכרים מקריים. מהצד המזיק, ציפיתי לכישלון מעצמי,
ולדחייה מאחרים. מי ייתן ואפסיק לשאול צרות – וגם לא ניצחונות – מהעתיד.

רק להיום אזכור

לקבל. לא לצפות.

 

רק להיום – 22 בנובמבר

הרהורים להיום

"אנחנו מצליחים ביוזמות הדורשות את התכונות החיוביות שלנו", כתב דה טוקוויל, "אבל אנחנו מצטיינים באלה שיכולות גם לנצל את פגמי האופי שלנו". אנו לומדים במהמרים אנונימיים שלפגמים שלנו יש ערך – במידה שאנו משתמשים בהם כנקודת התחלה לשינוי ולנתיב לדברים טובים יותר. פחד יכול להיות מקפצה ליישוב הדעת, למשל , וכן לכבוד כלפי אחרים. פחד יכול גם לעזור לנו להתרחק משנאה ולהתקרב להבנה. באותו אופן, גאווה יכולה להוביל אותנו אל הדרך לענווה.

האם אני מודע לכיוון שלי היום?
האם אכפת לי לאן אני הולך?

רק להיום אני מתפלל

אני מתפלל שהכוח העליון שלי יראה לי איך להשתמש בפגמים שלי בדרך חיובית, כי שום דבר – אפילו לא פחד, אנוכיות או חמדנות – אינו רע בלבד. מי ייתן ואבטח כי לכל תכונה הגוררת אותי לצרות יש צד הפוך שיכול להוביל אותי החוצה. גאווה, למשל, לא יכולה להתנפח בלא סיבה בלי שתתפוצץ ותחשוף שהיא, במהותה רק אוויר חם. מי ייתן ואלמד מהחולשות שלי.

רק להיום אזכור

חדשות טובות מתוך הרעות.

 

רק להיום – 23 בנובמבר

הרהורים להיום

לפני שבאתי ל מהמרים אנונימיים, הייתי כמו שחקן שהתעקש לכתוב את התסריט, להפיק, לביים, ובקיצור לנהל את כל ההצגה. הייתי צריך לעשות את זה בדרך שלי, תמיד לנסות לארגן ולארגן מחדש את האורות, את הטקסט, את התפאורה, ויותר מכול, את ההופעות של שאר השחקנים. לו רק היו הסידורים שלי נשארים במקומם, והאנשים היו מתנהגים כמו שרציתי, היה המופע מעולה. האשליה העצמית שלי הובילה אותי להאמין שאם הם רק ישתפרו, הכול יהיה בסדר. מובן שזה אף פעם לא עבד כך.

זה לא מדהים איך "משתפרים" עכשו כשהפסקתי לנסות לנהל את הכל ואת כולם?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואגמול את עצמי מהדחף הישן הזה לשלוט בכל דבר ובכל אחד. היו זמנים שאם לא הייתי יכול לנהל ישירות, הייתי עושה זאת בצורה עקיפה, דרך מניפולציות, היוועדויות סודיות והערות צדדיות. מי ייתן ואדע שאם אני זה שמושך תמיד בחוטי המריונטות, הרי שאני גם זה שמרגיש את התסכול כשהן מתמוטטות או נופלות מהבמה.

רק להיום אזכור

אני יכול "לשפר" רק את עצמי.