רק להיום – 24 באוקטובר

הרהורים להיום

"אינך יכול לשחק עם החיה שבך בלי להפוך לחייתי לגמרי, לשחק עם השקר בלי להפסיד את זכותך לאמת, לשחק עם אכזרריות בלי לאבד את רגישות הנפש שלך. מי שרוצה לשמור את גנו מטופח אינו שומר חלקה לעשים השוטים" – דאג האמרשלג. אם אני רוצה לשמור שהגן שלי יהיה מסודר, עליי תמיד לזכור לא לשמור מקום לעשים השוטים ואחר כך להיתפס לא מוכן. כשאני מכניס את עצמי למצבים מפתים, עוקב אחרי סיכויים או טופסי לוטו, בודק פרסים בלוטו, או אפילו מקשיב לדיבורים של חברים ותיקים, ייתכן שאני שומר חלקה לגידול עשבים שוטים.

האם אני יודע שאם פתאום אקבל כסף שלא מגיע לי, יצוצו רק עשבים שוטים מהמצב הזה?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואשקיע זמן רב יותר בעישוב, בזיבול ובהרחבת החלקות שמניבות יבולים של אושר, שמחה, שלווה ורוגע, במקום להקצות בצד חלקות לאומללות, לכאב ולסבל, מי ייתן ולא אשכח שעשבים אלה יהיו תמיד מוכנים לגדול אלא אם כן אהיה גנן זהיר.

רק להיום אזכור

אנחנו קוצרים את מה שאנחנו זורעים.

רק להיום – 25 באוקטובר

הרהורים להיום

התמכרות להימורים הייתה כמו גנב באינספור מובנים. היא גזלה ממני לא רק את כספי, את רוכשי ודברים חומריים אחרים, אלא גם את כבודי העצמי ואת הערכתי העצמית, בעוד משפחתי וחבריי סבלו יחד איתי. ההימור גזל ממני את היכולת להתייחס לעצמי כראוי, כפי שאלוהים מתייחס אליי. היום, כניגוד מוחלט, אני מסוגל לאהוב את עצמי באמת – במידה כזו שאני מסוגל לתת לעצמי יותר אהבה משאני זקוק לה. לכן אני נותן את האהבה הזאת לאנשים אחרים בתוכנית של GA, כמו שהם נתנו לי את אהבתם.

האם אני מודה לאלוהים על שהביא אותי לתוכנית שבה אנשים חולים מקבלים אהבה עד שהם מחלימים?

רק להיום אני מתפלל

אינספור תודות לאלוהים על דרך חיים המחוללת אהבה ואכפתיות כאלה, אנחנו בתוכנית של GA איננו יכולים אלא ללמוד לאהוב את עצמנו. כשאני רואה שלמישהו אכפת ממני, אני נוטה יותר להשתכנע שאולי, אחרי הכל, אני שווה שיהיה אכפת ממני. מי ייתן ואהיה מודע תמיד לאהבה שאני יכול עכשיו לתת – ונותן אהבה.

רק להיום אזכור

כשלמישהו אכפת ממני אני מרגיש ראוי לאכפתיות.

רק להיום – 26 באוקטובר

הרהורים להיום

מעת לעת כשאני רואה את הסיסמה "הנה, לולא חסדו של אלוהים, זה יכול היה להיות אני", אני נזכר איך נהגתי להשמיץ את המילים האלה כשראיתי אחרים שהתמכרותם להימורים הביאה אותם למצב שנראה בעיניי "חסר תקווה וחסר אונים". זמן רב נראתה לי הסיסמה הזאת כהתחמקות, וחיזקה את הכחשת ההתמכרות שלי בכך שאפשרה לי להצביע על אחרים שמצבם לכאורה גרוע משלי. "אם אי פעם אגיע למצב כזה, אפסיק להמר", היה הפזמון החוזר שלי. היום, לעומת זאת, "הנה, לולא חסדו של אלוהים, זה היה יכול להיות אני" היא תפילת התודה שלי, המזכירה לי להיות אסיר תודה לכוח העליון שלי על החלמתי, על חיי, ועל דרך החיים שמצאתי בתוכנית של מהמרים אנונימיים.

האם היה פעם מישהו חסר אונים וחסר תקווה יותר ממני?

רק להיום אתפלל

מי ייתן ואדע שאלמלא חסדו של אלוהים יכולתי להיות מת או מטורף כעת, כי היו אחרים שהלכו בנתיב ההימורים הממכרים כמוני שכבר אינם כאן. מי ייתן ואותו חסד אלוהי יעזור למי שעדיין לכודים בסחרור של ההידרדרות ופניהם מועדות לאסון בטוח ככוח הכבידה.

רק להיום אזכור

ראיתי את החסד המופלא של אלוהים.