רק להיום – 17 בנובמבר

הרהורים להיום

רבים מאיתנו, המהמרים הכפייתיים המחלימים, נצמדים בעקשנות לעמדות ולרעיונות שקריים פשוט מפני שאנחנו פוחדים שנישאר חסרי הגנה אם נודה שטעינו. המחשבה "לסגת" עדיין נראית חסרת טעם לאחדים מאיתנו. אבל למדנו שההערכה העצמית שלנו נוסקת כאשר אנחנו מסוגלים לדחוף את הגאווה לרקע ובאמת להכיר בעובדות . רוב הסיכויים הם שלאנשים בעלי ענווה אמיתית יש הערכה עצמית כנה יותר מלאחדים בינינו שנופלים שוב ושוב קורבן לגאווה.

האם הגאווה, בגסות או בדרך עקלקלות, מונעת ממני תשומת לב יסודית ומתמשכת לצעד העשירי?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן והגאווה תתרחק ממני, עכשו כשמצאתי דרך ללכת בה. מי ייתן ואמנע מאותו מעגל מוכר והרסני של גאווה, אגו שמתנפח מעבר לכל פרופורציה ואחר כך מתרוקן בקול ענות חלושה. מי ייתן ואלמד את הערך של "נסיגה".

רק להיום אני זוכר

גאווה היא הרב-אויב של ההערכה העצמית.

 

רק להיום – 18 בנובמבר

הרהורים להיום

"שום דבר אינו מספיק לאדם שבשבילו מספיק זה מעט מדי". כתב הפילוסוף היווני אפיקורוס. עכשו כשאנחנו חופשיים מהימורים, בונים כבוד עצמי וזוכים מחדש בהערכת המשפחה והחברים, רצוי שנימנע משביעות רצון מוגזמת מהצלחתנו החדשה. לרובנו ההצלחה הייתה תמיד משקה משכר ; גם בחיינו החדשים יש עדיין אפשרות שניפול במלכודת של מחלת ה"אני תותח רציני". כביטוח. רצוי שנזכור שאנחנו חופשיים היום רק בזכות חסד אלוהים.

האם אזכור שכל הצלחה שלי היום היא לא רק שלי אלא של אלוהים?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואשמור לעצמי תזכורת קבועה על כך שמצאתי את החופש באמצעות החסד האלוהי – רק כדי שלא אתן לגאווה לשכנע אותי שעשיתי הכל בעצמי. מי ייתן ואלמד להתמודד עם הצלחה על ידי ייחוסה לכוח עליון, לא לעליונות שלי המוטלת בספק.

רק להיום אזכור

ללמוד להתמודד עם הצלחה.

 

רק להיום – 19 בנובמבר

הרהורים להיום

אני כבר לא מתווכח עם אנשים המאמינים שסיפוק התשוקות הטבעיות שלנו הוא עיקר תכלית החיים. אין זה מקומנו ב מהמרים אנונימיים לזלזל בהישגים חומריים. כשאנחנו חושבים על כך, אין קבוצת אנשים שעשתה בלגן נורא יותר מאיתנו בכך שניסתה לחיות לפי נוסחת "הדולצ'ה ויטה" (החיים הטובים). תמיד התעקשנו להרוויח יותר ממה שקיבלנו – בכל התחומים. וגם כשנראה היה שאנחנו זוכים, זה רק דרבן את הדחף הבלתי נשלט שלנו לחלום על זכיות עוד יותר גדולות. האובססיה שלנו מעולם לא באה על סיפוקה.

האם אני לומד שסיפוקים חומריים הם פשוט תוצרי-לוואי ולא המטרה העיקרית בחיים?
האם אני מקבל את הפרספקטיבה שלפיה בניית אופי וערכים רוחניים קודמים להם?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואכיר בכך שמעולם לא התמודדתי היטב עם הגזמות, על סמך ניסיונות העבר שלי. נטיתי "לרצות יותר" מכל מה שיש לי – אהבה, זכיות, כסף, רכוש, דברים. מי ייתן והתוכנית של מהמרים אנונימיים תלמד אותי שעליי להתרכז בגמול הרוחני שלי ולא בחומרי.

רק להיום אזכור

זה בסדר להיות חמדן מבחינה רוחנית.