רק להיום – 8 ביוני

הרהורים להיום 

ידיד ב מהמרים אנונימיים לימד אותי להסתכל על אשמה מופרזת במבט חדש לגמרי, וטען שאשמה היא בעצם מעין גאווה הפוכה. חרטה כנה על מה שקרה היא בסדר גמור, הוא אמר. אבל אשמה, לא. מאז למדתי שגינוי עצמנו על טעויות שעשינו הוא גרוע לא פחות מגינוי אחרים על טעויות שלהם. איננו מצוידים כדי לשפוט, אפילו את עצמנו.

האם אני עדיין "מלקה את עצמי למוות" כשנראה שאני נכשל?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואזהר שלא להישאר בתפקיד האשם זמן רב אחרי שהייתי אמור לזנוח אותו. מי ייתן ואדע את ההבדל בין חרטה לאשמה. מי ייתן ואזהה שאולי אשמה לטווח ארוך מצביעה על תפיסה מופרזת של חשיבותי, וכן על צדקנות עצמית. מי ייתן ואלוהים לבדו לא יהיה השופט שלי.

רק להיום אזכור

ייתכן שאשמה היא גאווה הפוכה.

רק להיום – 9 ביוני

הרהורים להיום 

אחדים מאיתנו, חדשים ב מהמרים אנונימיים, לא יכלו להתאפק מלספר לכל מי שהיה מוכן להקשיב עד כמה "נוראים" היינו. בדיוק כמו שהגזמנו מתוך יהירות את ההישגים הצנועים שלנו, כך הגזמנו מתוך אשמה את פגמי האופי שלנו. כשהתרוצצנו מאחד לשני ו"התוודינו על הכול", חשבנו משום מה שהחשיפה הנרחבת של חטאינו היא ענווה אמיתית, והחשבנו אותה לנכס רוחני גדול. רק כשהמשכנו לגדול בתוכנית הבנו, שההצגות והסיפורים שלנו היו רק סוג של אקסהיביציוניזם. עם ההבנה הזאת התחילה גם מידה של צניעות.

האם אני מתחיל להיות מודע לכך שאני לא חשוב כל כך, אחרי הכול?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואלמד שיש הבדל תהומי בין ענווה אמיתית לבין זלזול דרמתי בעצמי. הלוואי שיתעמתו אתי אם אדרוש בצורה לא-מודעת להיות במרכז תשומת הלב כדי להתעלות על אחרים בסיפורי ההימורים שלי. מי ייתן ואקפיד שהדיווחים על פשעי ההתמכרות שלי לא יתפסו ממדים גרנדיוזיים של מעללי גבורה. מי ייתן ואמנע ממונולוגים יהירים הגובלים בתיאטרון.

רק להיום אזכור

לא אככב במשחק המונולוג שלי.

רק להיום – 10 ביוני

הרהורים להיום 

כשהכי פחות אצפה לכך, מוחי המשתוקק להתמכרות ינסה להסיט אותי חזרה אל הרעיונות הישנים ואל הדרכים הישנות. מוחי הוא מומחה בשתילת רגשות שליליים בתוכי, עליי להתמודד איתם. אם לא, ככל שאחשוב עליהם יותר, כך הם יתחזקו יותר; ככל שהם יתחזקו יותר, ככה אחשוב עליהם יותר- עד לרמה של אובססיה.

כאשר רגשות שליליים עולים, האם אני "קורא להם בשמם, מקבל אחריות עליהם, וזורק אותם"?

רק להיום אני מתפלל

אני צריך לדעת – והלוואי שלעולם לא אשכח – שדרך בטוחה לתת לרגשותיי להשתלט עליי היא להעמיד פנים שהם לא קיימים. כמו ילדים מפונקים, הם מציגים את ההצגות שלהם כשמתעלמים מהם. אך באותה מידה כמו ילדים, הם כאן, הם שלי, ואני אחראי עליהם. מי ייתן ואלמד לשים לב לרגשות שלי, גם אם לפעמים אני מעדיף להעדיף פנים שהם לא שייכים לי.

רק להיום אזכור

לקרוא להם בשמם, לקבל עליהם אחריות, לזרוק אותם.