רק להיום – 29 ביולי

הרהורים להיום 

רגש הרחמים העצמיים, שכולנו הרגשנו בזמן זה או אחר, הוא אחד הרגשות המכוערים ביותר שאפשר לחוות. איננו ששים אפילו למחשבה שנודה בפני אחרים שאנו מוצפים ברחמים עצמיים. אנחנו שונאים שרואים עלינו את זה; מיד נטען שאנחנו דווקא מרגישים רגש אחר; לעתים אפילו נרחיק לכת ונסתיר מעצמנו – בצורה מחוכמת – את העובדה שאנחנו נתונים במצור המנטליות של "איזה מסכן אני". באותה מידה, בתוך שבריר שנייה נוכל בקלות למצוא עשרות סיבות "תקפות" לשקוע ברחמים עצמיים.

האם אני נהנה לפעמים לזרות מלח על הפצעים שלי?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואזהה בדיוק את הרגשות שלי. אם אינני מסוגל להבהיר אותם לעצמי, אוכל לסמוך על אחרים שיודעים מה זה להדחיק רגשות. מי ייתן ואשאר בקשר עם הכוח העליון שלי ועם האחרים בקבוצה שלי.

רק להיום אזכור

להיות בקשר.

רק להיום – 30 ביולי

הרהורים להיום 

בפעמים הראשונות שאנחנו באים למהמרים אנונימיים, הסוג הנפוץ ביותר של רחמים עצמיים מתחיל: "איזה מסכן אני! למה אני לא יכול פשוט להמר מדי פעם, כמו כולם? למה דווקא אני?" קיטורים מסוג זה, אם מרשים להם להימשך, הם הזמנה ודאית להתרסקות – ישר חזרה לבלגן שהיינו בו לפני שבאנו ל- GA. כשאנו נשארים עם התוכנית הזאת זמן מה, מדברר לנו שלא מדובר רק בי; אנחנו יוצרים קשרים עם אנשים מכל שכבות החברה, וכולם בדיוק באותה הסירה.

האם אני מאבד עניין ב"ביצת הרחמים" המוכרת והנוחה שלי?

רק להיום אני מתפלל

כשאני נעשה רפוי ורדום בגלל הרחמים העצמיים, מי ייתן ואביט למעלה, אביט מסביבי, ואתעודד. רחמים עצמיים, אם ירצה אלוהים, נעלמים באור הצרות שחולקים אנשים אחרים. מי ייתן ותמיד אצפה שחבריי יהיו כנים מספיק כדי להתעמת אתי אם יראו אותי שוב מתחפר בבור הישן של רחמיי העצמיים.

רק להיום אזכור

להפוך את המעורבות בעצמי למעורבות.

רק להיום – 31 ביולי

הרהורים להיום 

אחת התוצאות החמורות של תסמונת אני-אני-אני היא איבוד הקשר שלנו כמעט עם כל מי שנמצא מסביבנו – שלא לדבר על המציאות עצמה. מהות הרחמים העצמיים היא שקיעה מוחלטת בעצמי, והם ניזונים מעצמם. במקום להתעלם ממצב אמוציונלי כזה – או להכחיש שאנו שרויים בו – עלינו להיחלץ מהעיסוק המופרז בעצמנו. מרגע שזיהינו את הרחמים העצמיים, אנחנו יכולים להתחיל לעשות משהו בנידון.

האם אני חי את הבעיה במקום את הפתרון?

רק להיום אני מתפלל

אני מתפלל שההתעסקות שלי בעצמי תתרחב ותכלול בתוכה עוד ועוד אנשים ועניינים. מי ייתן והקינה המוכרת של אני-אני-אני תהפוך למקהלה של אנחנו-אנחנו-אנחנו, בזמן שאנו בחברותא נפרק לגורמים את החשיבות העצמית שלנו ונתבונן בה ביחד.

רק להיום אזכור

לשנות את "אני-אני-אני" ל"אנחנו-אנחנו-אנחנו".