רק להיום – 25 באוקטובר

הרהורים להיום

התמכרות להימורים הייתה כמו גנב באינספור מובנים. היא גזלה ממני לא רק את כספי, את רוכשי ודברים חומריים אחרים, אלא גם את כבודי העצמי ואת הערכתי העצמית, בעוד משפחתי וחבריי סבלו יחד איתי. ההימור גזל ממני את היכולת להתייחס לעצמי כראוי, כפי שאלוהים מתייחס אליי. היום, כניגוד מוחלט, אני מסוגל לאהוב את עצמי באמת – במידה כזו שאני מסוגל לתת לעצמי יותר אהבה משאני זקוק לה. לכן אני נותן את האהבה הזאת לאנשים אחרים בתוכנית של GA, כמו שהם נתנו לי את אהבתם.

האם אני מודה לאלוהים על שהביא אותי לתוכנית שבה אנשים חולים מקבלים אהבה עד שהם מחלימים?

רק להיום אני מתפלל

אינספור תודות לאלוהים על דרך חיים המחוללת אהבה ואכפתיות כאלה, אנחנו בתוכנית של GA איננו יכולים אלא ללמוד לאהוב את עצמנו. כשאני רואה שלמישהו אכפת ממני, אני נוטה יותר להשתכנע שאולי, אחרי הכל, אני שווה שיהיה אכפת ממני. מי ייתן ואהיה מודע תמיד לאהבה שאני יכול עכשיו לתת – ונותן אהבה.

רק להיום אזכור

כשלמישהו אכפת ממני אני מרגיש ראוי לאכפתיות.

רק להיום – 26 באוקטובר

הרהורים להיום

מעת לעת כשאני רואה את הסיסמה "הנה, לולא חסדו של אלוהים, זה יכול היה להיות אני", אני נזכר איך נהגתי להשמיץ את המילים האלה כשראיתי אחרים שהתמכרותם להימורים הביאה אותם למצב שנראה בעיניי "חסר תקווה וחסר אונים". זמן רב נראתה לי הסיסמה הזאת כהתחמקות, וחיזקה את הכחשת ההתמכרות שלי בכך שאפשרה לי להצביע על אחרים שמצבם לכאורה גרוע משלי. "אם אי פעם אגיע למצב כזה, אפסיק להמר", היה הפזמון החוזר שלי. היום, לעומת זאת, "הנה, לולא חסדו של אלוהים, זה היה יכול להיות אני" היא תפילת התודה שלי, המזכירה לי להיות אסיר תודה לכוח העליון שלי על החלמתי, על חיי, ועל דרך החיים שמצאתי בתוכנית של מהמרים אנונימיים.

האם היה פעם מישהו חסר אונים וחסר תקווה יותר ממני?

רק להיום אתפלל

מי ייתן ואדע שאלמלא חסדו של אלוהים יכולתי להיות מת או מטורף כעת, כי היו אחרים שהלכו בנתיב ההימורים הממכרים כמוני שכבר אינם כאן. מי ייתן ואותו חסד אלוהי יעזור למי שעדיין לכודים בסחרור של ההידרדרות ופניהם מועדות לאסון בטוח ככוח הכבידה.

רק להיום אזכור

ראיתי את החסד המופלא של אלוהים.

רק להיום – 27 באוקטובר

הרהורים להיום

הצעד הרביעי של התוכנית של GA מציע שנעשה ספירת מלאי מוסרית של עצמנו, נוקבת וחסרת-פחד. לרבים כל כך מאיתנו, במיוחד למצטרפים החדשים, המשימה נראית בלתי אפשרית. בכל פעם שאנחנו לוקחים עיפרון ומנסים להביט פנימה, הגאווה לועגת לנו. "אתם לא צריכים לטרוח אפילו להסתכל". והפחד מזהיר, "מוטב שלא תסתכלו!" בסופו של דבר אנחנו מוצאים שהגאווה והפחד אינם אלא טבעות עשן, חוטי עננים שמהם ארוגה המיתולוגיה של הרעיונות הישנים שלנו. כשאנחנו שמים בצד את הגאווה ואת הפחד וסוף סוף עושים חשבון נפש חסר פחד, אנחנו חווים הקלה ותחושה חדשה של ביטחון עצמי שאי אפשר לתאר.

האם ערכתי ספירת מלאי? האם חלקתי ברווחים שהפקתי מחשבון הנפש כדי לעודד אחרים?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ולא אשמע לעכבות שלי כשמדובר בעריכת ספירת מלאי של עצמי. מי ייתן ולא אגיע לצעד הרביעי ואיעצר בחריקה כי המשימה נראית לי גדולה עליי. מי ייתן ואדע שספירת המלאי שלי היום, אף שאני מנסה לעשותה "יסודית" וכנה, אולי לא תהיה מושלמת כפי שתהיה אם אחזור עליה שוב, כי התהליך של הגילוי העצמי נמשך ונמשך.

רק להיום אזכור

השבח לאלוהים על ההתקדמות.