הרהורים להיום 

לאט לאט אני מתגבר על הנטייה שלי לדחות. תמיד נהגתי לדחות את הדברים למחר, וכמובן, הם לעולם לא היו נעשים. במקום לעשות את זה עכשו, הסיסמא שלי הייתה "גם מחר זה יום" כשהייתי באקשן, היו לי תוכניות גרנדיוזיות; כשירדתי מה"היי" שלי, הייתי עסוק מדי בהתגברות על הדיכאון שלי ולא נשאר לי מרץ להתחיל במשהו. למדתי בתוכנית של מהמרים אנונימיים שעדיף לטעות מדי פעם מאשר לעולם לא לעשות שום דבר.

האם אני לומד "לעשות את זה עכשיו"?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואלוהים יעזור לי לרפא את ההרגל שלי לאחר, ושיביא אותי ליעדי בזמן. מי ייתן ואשתחרר מהדחיות האינסופיות שכפיתי על עצמי בחיי: איחור בהחזרת ספרים לספריה, החמצת פגישות, איחור בהשלמת עבודות, אי עמידה בלוח זמנים, ארוחות חצי-מבושלות. אני יכול להיות בטוח שאם אני, כמהמר כפייתי, חייתי ללא-סדר, הרי שכמהמר כפייתי מחלים, אני זקוק לסדר. מי ייתן ואלוהים ייתן לי את השלווה שאני זקוק לה כדי להחזיר סדר וארגון לחיי היום-יום שלי.

רק להיום אזכור

לא אדחה מהנטייה שלי לדחות.