הרהורים להיום 

כשרק הגענו למהמרים אנונימיים ולראשונה בחיינו נמצאנו בין אנשים שנראו מבינים, תחושת השייכות הייתה מרנינה. הרגשנו שבעיית הבידוד נפטרה. עד מהרה גילינו, עם זאת, שאמנם לא היינו יותר לבד מהבחינה החברתית, אבל עדיין סבלנו מהכאבים הישנים של חרדת נפרדות. עד שלא דיברנו בגילוי לב מוחלט על הקונפליקטים שלנו והקשבנו למישהו אחר שמדבר על אותו הדבר, עדיין לא השתייכנו. הצעד החמישי היה התשובה.

האם מצאתי דרך הצעד החמישי שלי את תחילתה של קרבה אמיתית לידידיי ולאלוהים?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואלוהים יעזור לי לחלוק בעצמי, בתכונותיי ובכישלונותיי, לא רק כשאני מתרגל את הצעד החמישי אלא בתהליך מתמשך של תן-וקח עם חבריי. מי ייתן ואטפח גישה של פתיחות וכנות עם אחרים, עכשו כשהתחלתי להיות ישר עם עצמי. הלוואי שאזכור מי נהגתי להיות – הילד במשחק המחבואים שהתחבא טוב כל כך עד שאיש לא יכול היה למצוא אותו וכולם ויתרו על הניסיון והלכו הביתה.

רק להיום אזכור

אהיה פתוח לידידות.