הרהורים להיום

רבים מאיתנו, המהמרים הכפייתיים המחלימים, נצמדים בעקשנות לעמדות ולרעיונות שקריים פשוט מפני שאנחנו פוחדים שנישאר חסרי הגנה אם נודה שטעינו. המחשבה "לסגת" עדיין נראית חסרת טעם לאחדים מאיתנו. אבל למדנו שההערכה העצמית שלנו נוסקת כאשר אנחנו מסוגלים לדחוף את הגאווה לרקע ובאמת להכיר בעובדות . רוב הסיכויים הם שלאנשים בעלי ענווה אמיתית יש הערכה עצמית כנה יותר מלאחדים בינינו שנופלים שוב ושוב קורבן לגאווה.

האם הגאווה, בגסות או בדרך עקלקלות, מונעת ממני תשומת לב יסודית ומתמשכת לצעד העשירי?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן והגאווה תתרחק ממני, עכשו כשמצאתי דרך ללכת בה. מי ייתן ואמנע מאותו מעגל מוכר והרסני של גאווה, אגו שמתנפח מעבר לכל פרופורציה ואחר כך מתרוקן בקול ענות חלושה. מי ייתן ואלמד את הערך של "נסיגה".

רק להיום אני זוכר

גאווה היא הרב-אויב של ההערכה העצמית.