רק להיום – 18 בדצמבר

הרהורים להיום

אני לומד – לאט מדי, לפעמים – שכשאני מוותר על הקרב האבוד על ניהול חיי בדרך שלי, אני זוכה בשלום מתמיד ובשלווה עמוקה, לרבים מאיתנו, תהליך הלמידה הזה איטי עד כאב. אבל בסופו של דבר, אני מבין שיש רק שני רצונות בעולם, שלי ושל אלוהים. כל מה שבטווח השליטה שלי הוא רצוני, ומה שמעבר לשליטה שלי הוא רצון האלוהים. לכן אני מנסה לקבל את מה שמעבר לשליטתי כרצונו של אלוהים בשבילי.

האם אני מתחיל לקלוט שעל ידי ויתור על הרצון שלי לרצון האלוהי, אני לראשונה חי בלי מהומות ובלי חרדה?

רק להיום אני מתפלל

אני מקווה שרצוני יוכל לחפוף לרצונו החובק-כול של אלוהים. אני מתפלל שאדע מיד אם רצוני הוא תחרות חסרת-תועלת עם רצונו האלוהי. מי ייתן ואבטח באלוהים שידריך את רצוני לפי תכנית האב שלו – ושיהפוך את תכליתו לתכליתי.

רק להיום אזכור

אני רוצה שרצוני יהיה בהרמוניה עם רצון האלוהים.

 

רק להיום – 19 בדצמבר

הרהורים להיום

התוכנית של מהמרים אנונימיים מלמדת אותי לעבוד למען התקדמות, לא שלמות. התראה פשוטה זו מנחמת מאוד, כי היא מייצגת את עיקר השוני בין חיי היום לבין מה שהיו בעבר. בחיי הקודמים, שלמות – אף שהיא בלתי אפשרית – הייתה המטרה מספר אחת שלי. היום אני יכול להאמין שגם אם אכשל לפעמים, אינני כישלון – וגם אם אני לפעמים עושה טעויות, אינני טעות. ואני יכול להחיל את האמונות האלה על שנים-עשר הצעדים להחלמה, וכן על כל חיי.

האם אני מאמין שרק הצעד הראשון יכול להיות מתורגל בשלמות, ושאחד-עשר הצעדים הנותרים מייצגים אידיאלים מושלמים?

רק להיום אני מתפלל

אלי, למד אותי לזנוח את מטרתי משכבר הימים של שלמות על-אנושיות בכל דבר שעשיתי או אמרתי. אני יודע עכשו שבעצם נטיתי להיכשל, כי מעולם לא יכולתי להשיג את אותם שיאים בלתי אפשריים שהצבתי לעצמי. עכשו כשאני מבין את הדפוס הזה, מי ייתן ולא אתכנת שוב את הכישלונות שלי,

רק להיום אזכור

אני אולי שואף להיות אדם על הכיפאק, אבל לא אדם-על.

 

רק להיום – 20 בדצמבר

הרהורים להיום

כשאנחנו חותרים לשלמות בצורה כפייתית, אנחנו בלי יוצא מן הכלל פוגעים בעצמנו. קודם כל, אנחנו יוצרים לעצמנו בעיות גדולות מבעיות קטנות. שנית, אנחנו מתמלאים תסכול וייאוש כשאיננו מסוגלים לעמוד במטרות הבלתי אפשריות שהצבנו לעצמנו. ולבסוף, אנחנו מפחיתים מיכולתנו להתמודד עם החיים ועם המציאות כפי שהם.

האם אני יכול לוותר קצת פה ושם?
האם אני יכול להשקיע את עצמי בראש שקט רק במה שאפשרי ובר השגה?

רק להיום אני מתפלל

מי ייתן ואראה שהשאיפה להישג בלתי אפשרי מספקת לי תירוץ קבוע לא להצליח. זה גם מלמד על חוסר תחושת המציאות שלי, שצריכה להיות כרוכה בידיעה מה אני יכול לעשות ואז לעשות זאת. בעזרת הקבוצה שלי במהמרים אנונימיים והכוח העליון שלי, מי ייתן ואלמד להציב "מטרות סבירות". הן אולי ייראו לי קטנות, אחרי שנים של חשיבה בגדול. אבל אחרי פירוק הפרויקטים שלי לכמה פרויקטים קטנים, הלוואי שאמצא שאני בעצם יכול להשיג כמה מהמטרות שלי.

רק להיום אזכור

לפרוט מטרות גדולות לקטנות.