הרהורים להיום 

מעטים מאיתנו חופשיים לגמרי מתחושת אשמה. ייתכן שאנחנו מרגישים אשמה על דברים שאמרנו או עשינו – או על דברים שהעדפנו לא לומר או לא לעשות. אנחנו רגילים כל כך לאשמה המכרסמת, שגם אם מאשימים אותנו על לא עוול בכפנו, אנחנו מרגישים אשמה. כשאני מוטרד מנדנודים של אשמה, ברור שאינני יכול להשקיע ביום שלי את כל האנרגיה שאני מסוגל לה. לכן עליי להיפטר מאשמה – לא בכך שאדחף אותה הצדה או אתעלם ממנה, אלא על ידי כך שאזהה אותה ואתקן את הגורם לה.

האם סוף סוף התחלתי ללמוד "לא להסתבך"?

רק להיום אני מתפלל

מאחר שאשמה היא רגש מוכר כל כך למהמר הכפייתי, מי ייתן ואלמד להבין מתי אני פשוט מרגיש חרטה על מה שקרה ומתי אני נוקט פוזה של אשמה מתמדת. אני סומך על אלוהים שיעזור לי להבדיל ולהיפטר מייסורי האשמה, שיש לזהותם ולפרוק אותם.

רק להיום אזכור

פסק הדין "אשם" אינו לכל החיים.